קריאף ואח' נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ואח'

החלטה

1.התובע (המשיב כאן) הגיש תביעה למתן צו עשה, שיחייב את הנתבעת (וכאן המבקשת) לרשום את זכויות במקרקעין שרכש מהנתבעת לפני שנים. בכתב התביעה צירף התובע סעד נוסף של מתן פיצויים בגין נזקים ובגין עוגמת נפש, אותם העמיד על הסכום של 200,000 ₪.

2. הנתבעת הגישה בקשה להורות על מחיקת כל הסעיפים בכתב התביעה המתייחסים לסעד הכספי. הנתבעת הסתמכה על ההלכה בע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה לפיה כאשר הסמכות לתת סעד ההצהרתי היא בידי בית המשפט המחוזי, הרי הסעד הכספי שנתבע אף הוא בתובענה, אם איננו בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בו, על אף ששני הסעדים נתבעו בכתב תביעה אחד.

3. התובע טען כי יש לדחות את הבקשה. הוא הסתמך בטיעונו זה על כך שהסעד העיקרי והמהותי בתובענה הוא הבקשה למתן צו עשה, וכי התובענה לפיצויים היא סוגיה "צדדית" ויש לראותה כמצויה בסמכותו הנגררת של בית המשפט המחוזי.

4.הלכה היא עמנו, כי כאשר התובענה מכילה יותר מסעד אחד, וחלקם אינם בסמכות בית המשפט המחוזי בשל גובה הסכום הנתבע, הרי, הצירוף איננו מעניק סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בעילה שאיננה בסמכותו. לפיכך, על התובע לפצל תביעתו כך שחלקה, שבסמכות בית המשפט השלום, יוגש לבית משפט השלום (וראו ע"א 8130/01 שהוזכר לעיל ופסקי הדין אליהם יש הפניה בפסק הדין). אוסיף שיתכן שראוי היה לצמצם הלכה זו כך שאם מדובר רק בסעד של פיצוי בגין עוגמת נפש, שבדרך כלל ניתן להעריכו בלא צורך להביא ראיות ועדויות לגביו, יהיה בית המשפט שהסכום הנתבע אינו בסמכותו, מוסמך לפסוק גם בו, בנוסף לסעד העיקרי שבסמכותו. כאן תבע התובע "פיצויים" נוספים שאינם כלולים לכאורה בראש הנזק של עוגמת נפש (וראו על כך שבית המשפט העליון הוא המוסמך לשנות את פסקי דינו, אפילו מדובר בהלכה ישנה שהטעם לה נס ליחו, ברע"א 3749/12 ששון בר עוז נ' דניאל לסטר, שניתן ביום 1/8/13, להלן "פס"ד בר עוז").

אוסיף כי בפסק דין בר עוז, התייחס הנשיא גרוניס לשאלה של פיצול הסעדים בשאלה שאני דנה כאן, בכותבו (סעיף 21 לפסק הדין):

"אחר דברים אלה ולפני סיום נדרשת הערה בכל הנוגע לאותם מקרים שבהם מתבקשים שני סעדים, אשר על פי טיבם מעוררים צורך על פי הדין כיום, בפיצול הדיון (אלא אם מחילים את מבחן ה"טפל הולך אחרי העיקר"). ייתכן שפתרון מיטבי למקרים אלה יימָצא בהסדרת הסוגיה בחקיקה, על דרך של קביעת ערכאה אחת אשר תהיה מוסמכת לדון בשני הסעדים המבוקשים. באופן זה יצומצמו, או אולי אף ייעלמו כליל, המקרים בהם יידרש בית המשפט להורות על פיצול הדיון, וייחָסכו דיונים מסובכים בשאלות של סמכות עניינית. כזכור, מהלך דומה עשה המחוקק לגבי הסמכות העניינית בתביעות בעניין קניין רוחני, עת הסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בתביעות בענייני קניין רוחני, אף אם שווי נושאן נמוך מ-2.5 מיליון ₪ (אשר, במקרים "רגילים" היו מופנות לבית משפט השלום, ובלבד שהתביעה כרוכה בתביעה נוספת בענייני קניין רוחני, המצויה מלכתחילה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. קרי, במצב בו מתבקשים שני סעדים בענייני קניין רוחני, האחד בסמכותו של בית המשפט המחוזי (למשל, צו מניעה קבוע כאשר אין שווי לנושא) והאחר בסמכותו של בית משפט השלום (למשל, פיצוי כספי בסכום הנמוך מ-2.5 מיליון ₪) מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בשני הסעדים. ראוי לשקול החלה של כללים דומים אף על תביעות שאינן בענייני קניין רוחני. עם זאת, יש להיזהר מפני קביעת כללים שיפתחו פתח לניהול הליכים מקדמיים סבוכים בשאלת הסמכות העניינית. במלים אחרות, יש לוודא שחקיקה בנושא לא תיצור אי ודאות מסוג חדש, שתאלץ את בתי המשפט להקדיש משאבים רבים לבירורה של השאלה המקדמית – מיהו בית המשפט בעל הסמכות העניינית"..

5.אינני מקבלת את טענתו של בא כוחו של התובע, לפיה מדובר בסמכות נגררת לדון בתביעה הכספית. סמכות לדון בשאלה נגררת, ניתנה רק מקום שיש לדון בשאלה הדרושה לבירור העניין שבסמכות. קובע כך סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984:

"הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר" (ההדגשה בקו שלי, ש.ש).

התביעה לסעד של פיצויים כאן, איננה שאלה הנדרשת לצורך פסיקה בעילה של מתן צו עשה.

6.לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומורה כי מתוך סעיפי כתב התביעה יימחקו כל הסעיפים הדנים בסעד של פיצויים ופיצויים בגין עוגמת נפש.

7.אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת את הוצאותיה ושכ"ט עורך דינה בבקשה בסכום של 800 ₪ כולל מע"מ.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: